<h1>פסקי הרי"ד — ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ע"ז ט"ז ע"א] אמר רב אדא בר אהבה אין מוכרין להן עששיות של ברזל. מאי טעמא אילימא משום דחשלי מינייהו כלי זיין אי הכי אפילו מרי וחצינא נמי. אמר רב זביד בפרזלא הינדואה. והאידנא דקא מזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגני עילוון. רבי יהודה מתיר בשבורה וכו'. תניא רבי יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות ולחיות, אמרו לו והלא מרביעין עליה ויולדת, אמר להן לכשתלד. אלמא לא מקבלה זכר. פירוש, חכמים סברי משהו לה לוולדות, ומאן דחזי לה בי גוים אתי למישרי כל בהמה. בן בתירא מתיר בסוס. תניא בן בתירא מתיר בסוס מפני שעושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. פירוש, שאינו עשוי אלא לרכיבה. וסבירא ליה דרכיבה היא שבות, שהחי נושא את עצמו. ורבי יהודה אוסרו מפני שני דברים אחד מפני כלי זיין, ואחד משום תורת בהמה גסה. בשלמא כלי זיין, דקטיל בסיחופיה, אלא תורת בהמה גסה מאי היא. א"ר יוחנן לכשיזקין מטחינו בריחים [בשבת]. א"ר יוחנן הלכה כבן בתירא.
<h2>דף ט:</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] ופטר חמור, אמרינן התם [קידושין נ"ז ע"ב], מתניתין דלא כרבי שמעון, דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר מותר בהנאה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לאחר עריפה ודברי הכל. ואי קשיא, כיון שיש פדיון בשה יפדנו בשה בכל מקום שהוא, (ויאסרו) [ויותרו] כולם. יש לומר, כגון שלא היו שם בעליו. שאין רשאי לפדותו ולהוציאו לחולין אלא בעליו. דומיא דמעשר שאין יכול לחללו אלא בעליו. שאין ראובן יכול לחלל מעשרו של שמעון בלא דעתו. והם הכי נמי פדיון פטר חמור. ובשר בחלב, לאחר שנעשה בשר בחלב שנתבשלו שניהן ביחד, אותה חתיכה היא אסורה בהנאה. ומשום דהיא חתיכה וחשובה, אוסרת את כולן. אבל בתחילת איסורו הוא בנותן טעם. שאין הבשר נאסר אם אין בחלב כדי ליתן בו טעם. וכן החלב אינו נאסר אם אין בבשר בנותן טעם. ולאחר שנאסרה החתיכה של בשר בנותן טעם של חלב שנתבשל עמה, היא אוסרת כל החתיכות, ואינה בטילה אפילו באלף חתיכות. והתם מפרש טעמא מנלן דאסור בהנאה. ומוקי מתניתין כדבי רבי ישמעאל דאמרי, לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור הנאה. ודלא כרבי שמעון בן יהודה דאמר משום רבי שמעון בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה. וחולין שנשחטו בעזרה, ילפינן התם מקרא דאסירי בהנאה.
<h2>דף יג:</h2>
[ע"ז ע"א ע"א] אמר אמימר משיכה בגוי קונה. פירוש, אמימר סבירא ליה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות בישראל, ומשיכה הויא תקנתא דרבנן. דהכי פליגי בפרק הזהב [ב"מ מ"ז ע"ב] רבי יוחנן וריש לקיש, דרבי יוחנן אמר דבר תורה מעות קונות, וריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה. ובריש פרק שני דבכורות [י"ג ע"ב] אמרינן דריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה בישראל. והגוי אינו קונה במשיכה כי אם במעות, בין גוי מישראל בין ישראל מגוי. דמימעיט גוי ממשיכה מדכתיב או קנה מיד עמיתך, עמיתך הוא דבמשיכה אבל גוי בכסף. ורבי יוחנן דאמר ישראל קונה בכסף, דורש עמיתך בכסף אבל גוי במשיכה. והכי מסקינן התם בבכורות, דאמימר דאמר משיכה בגוי קונה, כרבי יוחנן סבירא ליה, דאמר בישראל מעות קונות, ועמיתך ממעט גוי מכסף, וקונה במשיכה. והילכתא כאמימר דקאי כרבי יוחנן. ואמרינן נמי בגמרא ש"מ משיכה בגוי קונה ש"מ.
<h2>דף כג:</h2>
[ע"ז ס"ז ע"ב] תניא אחד נותן טעם לשבח ואחד נותן טעם לפגם אסור דברי רבי מאיר, רבי שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר. ואין הלכה כרבי מאיר, דסתם מתניתין היא כר' שמעון וכבר פסק שמואל הלכה כמתניתין. מאי טעמיה דרבי מאיר יליף מגיעולי גוים, גיעולי גוים לאו נותן טעם לפגם הוא ואסר רחמנא, הכא נמי לא שנא. ואידך כדרב הונא בריה דרב חייא דאמר לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה וכו'. ורבי שמעון מאי טעמיה, דכתיב לא תאכלו כל נבלה וגו', נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. פירוש, פרט לנבלה שהסריחה, דמשעה שהסריחה ונפגמה בטל איסורה.
[ע"ז ס"ח ע"א] ורבי מאיר, ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא. פירוש, שהיתה מוכת שחין מחיים. דהואיל ונפגמה מקודם שבאה לידי נבלה לא חל שם נבלה עליה. אבל היכא דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסורה משום פגם. ורבי שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא דעפרא בעלמא היא.
<h2>דף כה.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] תניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה תיעקר, פירות וכסות וכלים יירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה. והאי תנא סבר שאין פודין את הקדש אלא בשוויו. ומשום הכי קאמר שייפסדו. ולית הילכתא הכי, דאמרינן בערכין בפרק המקדיש [ערכין כ"ט ע"א], ההוא גברא דאחרימינהו לניכסיה בפומבדיתא, אתא לקמיה דרב יהודה, אמר ליה שקול ארבעה זוזי אחיל עלייהו ושדינהו בנהרא, ולישרו לך. אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית. כמאן, כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחול. אימור דאמר שמואל שחיללו, לכתחילה מי אמר. הני מילי בזמן שבית המקדש קיים, משום פסידא דהקדש. אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפילו לכתחילה. אי הכי אפילו פרוטה נמי. פרסומי מילתא. אלמא שמואל ורב יהודה לא סברי כי הך מתניתא. והילכתא כותייהו.
<h2>דף כט:</h2>
[ע"ז מ' ע"ב] ועלה של חלתית. פירוש, דלא מפסקי ליה בסכינא. וזיתי גלוסקא מגולגלין. פירוש, זיתים לחין ששהו במעטן ימים רבים ונתרככו. לשון ביצה מגולגלת. ונעשו עיסה כמו גלוסקא. פשיטא לא צריכא דרפו טובא. מהו דתימא חמרא רמו בהו קמ"ל הני מחמת מישחא דנפיש בהו. רבי יוסי אומר השלחין אסורין. היכי דמי שלחין, א"ר יוסי בר' חנינא כל שאוחזה וגרעינתה נשמטת. פירוש, מרוב רכותן הן נפשטין מגרעיניהן כשאוחזין אותם. חגבים מן הסלילה והיה חושש שמא זילף יין עליהם ובעבור זה אסורין. ומן ההפתק מותרין. פירוש, חגבים מלוחים שמוכר הגוי בסל לפני חנותו, אסורין מפני שמזלף עליהן יין נסך. אבל מה שמוכר מן האוצר מותרין, מפני שאינו מזלף עליהן יין אלא כשמוכרן לפני חנותו. ת"ר החגבים והקפריסין והקפלוטות הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותרין. והנמכרים בסלילה לפני חנווני אסורים מפני שמזלף עליהן יין נסך. וכן יין תפוחים הבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותר. והנמכר באטליזה, פירוש, שוק לפני חנוני אסור מפני שמערב בו את היין. גם הנה פירש המורה שהן מבושלין, ומפני שנאכלין חיים הם מותרין. ואינו נראה לי שהקפריסין יאכלו חיין. והילכך אם בישלן הגוי אסורין הן. ורבינו יצחק פירש, כבושין הן ולא מבושלין. וזה נראה לי עיקר. וכן בתרומה. מאי וכן לתרומה, אמר רב ששת וכן לכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין, לפניו הוא דאסור, אבל הבא מן האוצר ומן הספינה ומן ההפתק אירתותי מירתת סבר שמעי בי רבנן ומפסדו לי מיניה. פירוש, מפני שתרומה נמכרת בזול מוכר אותה לישראל בחזקת חולין. ותנן בבכורות [כ"ט ע"ב], כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין מהן. ודוקא ממה שלפניו אסור לקנות ממנו, אבל מן האוצר מותר, שהוא ירא לשקר דילמא שמעי ביה רבנן ויפקירו כל האוצר.
<h2>דף לז.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] מתניתין. יין נסך שנפל לבור כול'. פירוש, לא דמיא הך פלוגתא לפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן דאיפליגו בפרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב], דרבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ורבנן אמרי אין פדיון לע"ז. דהתם הוה שרי רבי אליעזר להוליך דמי הנאה לים המלח, ובתר דפדה להנאת ע"ז מותרות כל החביות למוכרן, ואע"ג דמוכר חבית של יין נסך ומקבל דמיה ונמצא נהנה מע"ז, מותר, משום דכבר פדאו פקע ליה לאיסוריה. אבל אם לא פדה ע"ז יש לומר דאסר רבי אליעזר למכור כל החביות לגוי חוץ מדמי חבית יין נסך כיון דלא פדה החבית יי"נ בכל חדא וחדא איכא לספוקי דילמא הדא הוא יין נסך. ואע"ג דמתנה בהדיא "חוץ מדמי יין נסך" לא מיפקע איסורא בהכי, ואין זה דרך פדיון. ודוקא דרך פדיון שרי רבי אליעזר, אבל זה שאינו דרך פדיון, כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון סבירא ליה. ויש לומר דבדרך פדיון שרי רבי אליעזר כל שכן למכור כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו, שאינו נהנה מיין נסך כלל. ורשב"ג נמי דשרי למכור כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו, יש לומר דוקא בכי האי גונא שרי, דלא מתהני מיין נסך כלל. אבל על ידי פדיון לא. דאין פדיון לע"ז. ובתר הכי כי שקיל דמי אותה חבית, נמצא דדמי יין נסך קא שקיל. ויש לומר דשרי כי האי גונא בלא פדיון, וכל שכן על ידי פדיון. ומשום הכי קבעינן הלכה כרבי אליעזר וכרשב"ג, משום דלא שייכא פלוגתא דידהו להדדי כלל. וכי עביד לה פדיון שרי לזבוניהו כולהו ולמשקל דמי כולן. דהלכה כרבי אליעזר. ואי לא עביד לה פדיון מוכרן כולן לגוי חוץ מדמי יין נסך כרבן שמעון.
[ע"ז ע"ד ע"א] אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית, אבל לא יין ביין. ושמואל אמר אפילו יין ביין. אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך, יין ביין אסור חבית בחבית מותר. סתם יינן, אפילו יין ביין מותר. גרסינן בפרק כל הזבחים שנתערבו [זבחים ע"ד ע"א], אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב, טבעת ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן. אמר ריש לקיש חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות, ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל איסורא נפל.
<h2>דף נ:</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] תניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה תיעקר, פירות וכסות וכלים יירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה. והאי תנא סבר שאין פודין את הקדש אלא בשוויו. ומשום הכי קאמר שייפסדו. ולית הילכתא הכי, דאמרינן בערכין בפרק המקדיש [ערכין כ"ט ע"א], ההוא גברא דאחרימינהו לניכסיה בפומבדיתא, אתא לקמיה דרב יהודה, אמר ליה שקול ארבעה זוזי אחיל עלייהו ושדינהו בנהרא, ולישרו לך. אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית. כמאן, כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחול. אימור דאמר שמואל שחיללו, לכתחילה מי אמר. הני מילי בזמן שבית המקדש קיים, משום פסידא דהקדש. אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפילו לכתחילה. אי הכי אפילו פרוטה נמי. פרסומי מילתא. אלמא שמואל ורב יהודה לא סברי כי הך מתניתא. והילכתא כותייהו.
<h2>דף נג.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] תניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה תיעקר, פירות וכסות וכלים יירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה. והאי תנא סבר שאין פודין את הקדש אלא בשוויו. ומשום הכי קאמר שייפסדו. ולית הילכתא הכי, דאמרינן בערכין בפרק המקדיש [ערכין כ"ט ע"א], ההוא גברא דאחרימינהו לניכסיה בפומבדיתא, אתא לקמיה דרב יהודה, אמר ליה שקול ארבעה זוזי אחיל עלייהו ושדינהו בנהרא, ולישרו לך. אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית. כמאן, כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחול. אימור דאמר שמואל שחיללו, לכתחילה מי אמר. הני מילי בזמן שבית המקדש קיים, משום פסידא דהקדש. אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפילו לכתחילה. אי הכי אפילו פרוטה נמי. פרסומי מילתא. אלמא שמואל ורב יהודה לא סברי כי הך מתניתא. והילכתא כותייהו.
